יום חמישי, 3 באוקטובר 2013

ציפיות הן התנגדויות

ציפיות הן התנגדויות. המשפט הזה צץ לי יום אחד ומאז אני שואלת את עצמי מה הוא בעצם אומר. למה אני מתכוונת כשאני אומרת שציפיות הן התנגדויות?

אני רוצה לסייג ולומר – לפעמים. לפעמים ציפיות הן התנגדויות. בפעמים אחרות ציפיות הן התכוונות, תכנון, מעוף, מיקוד האנרגיות, שאיפות לגיטימיות...
ועכשיו שסייגתי, אתבונן פה על המסך על אותן פעמים שבהן ציפיות הן התנגדויות. איזה סוג של ציפיות הן התנגדויות שמחופשות לציפיות? (אני רואה הבהוב תמונה – ציפיות של כריות שההתנגדויות לובשות אותן כמו היו גמדוני בית).

למשל, הציפייה לכתוב ברצינות. ולכתוב הרבה. הציפייה לכתוב על משהו מסוים. והציפייה שזה יהיה משהו טוב. הציפייה לכתוב "טוב" היא התנגדות לעצם הכתיבה. או הציפייה לכתוב "שירה" או "סיפור קצר" דווקא. או לכתוב מהדמיון ולא מהחיים. עצם הציפייה לכתוב על... משהו. מסוים. ולא על מה שייכתב כשאתיישב ואנשום ואקשיב ואתחיל להריץ את היד על הנייר או להקליד, כמו עכשיו.

זה קצת מה שקרה לי מאז ששמעתי בראש שלי את המשפט הזה, "ציפיות הן התנגדויות". חיכיתי שאדע מה זה אומר בדיוק ואז אתיישב ואכתוב את זה. מושלם כזה. אתנה קופצת מהראש של זאוס, fully armed.

הציפייה לדעת מה עומד להיכתב היא כמו הציפייה לדעת מה עומד לקרות. הבת שלי אמרה לי לפני סוף החופש הגדול, "יש לי המון ציפיות לקראת בית הספר." היא אמרה את זה כמעט בהתנצלות, כי היא יודעת שציפיות מפחידות אותי. כי מה יקרה כשהן לא יתגשמו?

לצפות לכתוב טוב, או לצפות שהכתיבה תביא לי משהו (תהילה, סיפוק, כסף, אהבה?), זה בין היתר מאמץ לשלוט בדברים שאין לי שליטה עליהם. זאת שאיפה לשלמות. שאיפה לשלמות ממיתה אותי (כתבתי על זה פעם משהו אבל אני לא יודעת אם יש לי אומץ לפרסם אותו. ומה אם הוא לא מושלם?). שאיפה לשלמות מפריעה לי בחיים, מפריעה לי לכתוב, לנקות את הבית, להתקשר לחברה (כי מה אם זה לא הזמן המתאים לה בדיוק?).

אני רוצה לחיות. הכתיבה ממלאת אותי חיים. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לחיות. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לכתוב. ואם אפילו הציפייה הזאת משתקת אותי, הציפייה "פשוט לכתוב" – כי בדרך כלל, אני מודה, לא כל כך פשוט לכתוב – אני יכולה קודם כל רק לשבת כדי לכתוב. ולא לכתוב כלום. רק להתחיל לחפש את התנוחה הנוחה לי. 

להתיישב. לקחת ליד את העט. לפתוח את המחברת.

לפני די הרבה שנים ישבתי עם כותב דגול. הוא היה חולה מאוד. דיברנו על עישון. אני הייתי מעשנת שעישנה, הוא היה מעשן שאסור לו לעשן. "הפוזה," הוא אמר, והחווה תנועת יד שאוחזת סיגריה דמיונית, "לזה אני מתגעגע."


בואו נתחיל מהפוזה. שולחן, כיסא, מחברת, עט. יפה לי?     

---------------------------------------------------------------------------------------------------

4 תגובות:

  1. יפה לך מאוד. וגם לי, שקוראת.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, גם לך יפה, שותפתי ומדריכתי למסע בעקבות הכתיבה.

      מחק
  2. פוסט מעולה (הסכמתי והזדהתי עם הכל), שזרק אותי לכמה מקומות:
    - הביטוי "להפטר מהדעות שלנו" שהמורים בבודהיזם אמרו מדי פעם ותמיד גרם לי לחשוב מחדש (וגם להתקומם - האם הדרישה "להפטר מהדעות שלנו" היא לא סוג של דעה? והרי יש לבודהיזם דעות גם על כל מיני דברים אחרים). ציפיות זה סוג של דעות, אני חושב.
    - שיר של ערן הדס שקראתי לאחרונה:
    אין דבר כזה
    שיר אהבה
    לאלו שיש להם אהבה
    אין צורך בשיר
    וכשאין צורך אין
    זה שיר
    ואלו שאין להם אהבה
    צריכים אהבה
    לא שיר
    אלא אם כן/ השיר הוא אמצעי/ להשיג אהבה/ אנחנו כותבים כדי להיות/ נאהבים/ שירי תחבולה/ ולכן כדאי לערוך סימולציה/ למדוד את אפקטיביות/ השיר/ לבדוק מחקרית/ כמה נאהבים אנחנו/ לפני השיר ואחריו

    - השיר של חזי לקסלי, שאני נזכר בו בכל הזדמנות כמעט ומרבה לצטט:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742743&blogcode=12466940

    אני מניח שההקשר לשירים ולפוסט ברור - הציפיה, שברון הלב וכו'.
    לדעתי הדינמיקה הבסיסית שלנו בעולם היא של ציפיה המתנפצת מול גלי המציאות הסוערים והבלתי צפוים. לעולם תיבנה ציפיה, ולעולם היא תתנפץ.

    [זה איתי, אחיך]

    השבמחק
  3. תודה, אחי. התרגשתי ממה שכתבת, והשיר של חזי לסקלי מופלא באמת.
    אני מסכימה שבאופן בסיסי מה שכתבתי מדבר לא רק על כתיבה אלא על ציפייה בכלל ועל התנגדות בכלל. בקשר לדינמיקה של ציפייה והתנפצות - אני חושבת ששווה להשקיע עבודה בשינוי שלה וביצירת דינמיקה אחרת. לפחות במידה מסוימת.

    השבמחק